דבר העורכת | חנה הרצוג

​

עוני בין דיסציפלינות: תרומתה של הסוציולוגיה לחקר העוני

חיה שטייר

המאמר סוקר גישות שונות לחקר העוני, אגב הדגשת תרומתה הייחודית של הסוציולוגיה לדיון בסוגיית העוני בחברה. מחקרים רבים, במיוחד אלה הבאים מהכיוון הכלכלי, מתמקדים במדידת העוני (בעיקר באמצעות הכנסות יחסיות), כדי לזהות את האוכלוסייה הענייה ולהציע דרכי טיפול בה. מאמץ מחקרי נרחב מושקע באיתור גורמי הסיכון לעוני ובהגדרת תפקידה של המדינה בהיחלצות מן העוני. לטענתי, תרומתה הייחודית של הסוציולוגיה לחקר העוני נובעת מהניסיון להבין את ההקשר החברתי שעניים חיים בתוכו, ובמיוחד מן ההתמקדות בשאלה אם העניים שונים באופן איכותי משאר חברי החברה. בהקשר זה נסקרות שתי גישות סוציולוגיות מרכזיות – הגישה העוסקת ב"תרבות העוני" והגישה העוסקת בצמיחת ה-underclass והאקולוגיה של העוני. גישות אלה בוחנות את העוני בתוך הקשר חברתי רחב יותר ומדגישות את ייחודיותם של העניים לעומת שאר החברה. נסקרת חשיבותה של הריכוזיות הגאוגרפית של העניים ושל בידודם החברתי, המוליך להינתקות של תושבי האזורים מוכי העוני ממשאבים חברתיים וכלכליים ומרשתות חברתיות של המעמד הבינוני. הינתקות זו מגבירה את סיכויי הצמיחה של בעיות חברתיות הקשורות בעוני – פשע, תחלואה, אבטלה ועוד. לנוכח גישות אלה נדון גם ההקשר הישראלי הייחודי, ועולה השאלה עד כמה יכולות גישות אלה להסביר את צמיחתם של מוקדי העוני בישראל.

​

זכויות אדם ומרחב חברתי: כוחה של האגודה לזכויות האזרח בישראל

ניב גורדון

מאמר זה עושה שמוש במושג "מרחב חברתי" של פייר בורדיה על מנת להתחקות אחר אופני כינון הכוח של ארגוני זכויות אדם לא-ממשלתיים. המאמר גורס שככל שארגון זכויות ממקם עצמו קרוב יותר למוקדי כוח (כמו מוסדות ממשלתיים, משפטיים, אדמיניסטרטיביים, ועסקיים) כך גם השפעתו גדלה. טענה זו עומדת בניגוד למקובל על חלק גדול מהחוקרים של החברה האזרחית בכלל ושל ארגונים לא-ממשלתיים בפרט הסוברים שאסטרטגיות הפעולה שהארגונים מאמצים הם המסבירים את מידת האפקטיביות שלהם. האגודה לזכויות האזרח מובאת כמקרה בוחן. אסטרטגיות הפעולה שלה אינן שונות מהותית מאלה של חלק גדול מארגוני זכויות האדם הפועלים בארץ. אך מה שמבחין אותה מהארגונים האחרים הוא גם זה שהופך אותה לארגון הגדול והאפקטיבי ביותר בהקשר הישראלי - מיקומה במרחב החברתי וכן גם ההון הכלכלי, התרבותי, החברתי, והסימבולי העומדים לרשותה כארגון. אך קירבה למוקדי הכוח פועלת גם כחרב פיפיות: היא מחדירה לארגון את ראיית העולם ההגמונית, וכך תוחמת ומגבילה את סדר היום האוניברסליסטי שאמור להנחות את הפעילות של כל ארגוני זכויות האדם.

​

שינוי אגב שעתוק – מאבק ההורים השכולים לרפורמה בשיטת התגמולים

מיכל לרון

המאמר מתאר מאבק שניהלו הורים שכולים לשינוי שיטת התגמולים בישראל. מאבק זה הוא חלק מתופעה חברתית רחבה, שבה ההורים השכולים נהפכים מציבור דומם לשחקן חברתי בולט בזירה הציבורית. תופעה זו מתוארת בספרות באופן דיכוטומי, אגב הבחנה בין "הורה ישן" לבין "הורה חדש" (דורון ולבל, 2003, ע' 147). באמצעות מקרה המבחן הנדון במאמר זה אבקש לטעון כי הבחנה דו-קוטבית זו אינה מיטיבה לתאר את מגוון אסטרטגיות הפעולה שנקטו ההורים השכולים. למעשה, ההורים השכולים אתגרו את המדינה אך גם קידשו אותה, תבעו לשנות את המצב הקיים אך גם שעתקו אותו. המאבק כלל, בין היתר, פרשנויות שונות לשאלה מהם תחומי החיים שהמדינה אחראית להם ומהי מידת המעורבות הרצויה של המדינה בחיי אזרחיה. זאת לנוכח חובותיו של הפרט כלפי הקולקטיב, חובותיו של האזרח כלפי מדינתו, מידת יכולתו ליטול חלק בתהליכים של קבלת החלטות בנוגע לחלוקת המשאבים בחברה ומידת יכולתו להשפיע עליהם. לפיכך, נוסף על הדיון בשינויים המתחוללים בתרבות השכול בישראל, מקרה זה יוצר בסיס טוב לדיון ביחסים שבין האזרח למדינה ובדרכי הפעולה של הסוכן החברתי בהקשר של מבנה חברתי ותרבותי קיים. הפרשנות שהציעו ההורים השכולים מתבססת על מגוון רחב של טיעונים והצדקות. חלקם מוסגרו תוך כדי שימוש באמצעים הרטוריים שיצרה המדינה, ונוסף על כך שולבו מרכיבים רטוריים ודרכי פעולה, שהיו מנוגדים לתפיסת עולמה של המדינה, בעיקר בהקשר המסוים של "משפחת השכול". מתוך המגוון של שדות השיח, המאמר מתמקד בשני שדות שיח בלבד, והם "השיח המיליטריסטי" ו"שיח הצרכים". הטענה היא שתהליכים אלה של העלאת תביעות עשויים להשפיע באופן דיאלקטי. מחד גיסא, הם מכוננים את האזרח כשחקן חברתי אוטונומי, ומאידך גיסא, הם כרוכים בניסיונות שכנוע ובהצגתם של צרכים, אשר מחזירים את האזרחים באופן מעגלי למיצב של סובייקטים, הכפופים לנהלים, לתקנות ולהסדרים אדמיניסטרטיביים. כך שתהליכים אלה עשויים לאתגר במידת-מה את המדינה, אך גם לשעתק ולתחזק את עוצמתה. 

​

קבוצה חברתית, ערכי עבודה ותחום לימוד אצל סטודנטים לתואר ראשון בישראל

ארזה אברהמי

לנוכח המגוון ההולך וגדל של מסלולי הלימוד וההטרוגניזציה החברתית ההולכת וגדלה בחינוך הגבוה נחקרו ערכי עבודה של סטודנטים לתואר ראשון בישראל. נבחנו מערכת הקשרים בין ערכי עבודה, הדמיון והשוני בחשיבות שקבוצות חברתיות שונות מייחסות לערכים אלה וכן הקשר בין ערכי עבודה לבין ההתמיינות לתחומי הלימוד. נמצא דמיון בין מבנה הערכים וההעדפות הערכיות לבין ממצאים ממחקרים אחרים בישראל ובעולם. מימוש יכולות וערכים הישגיים הודגשו יחד עם הפנאי הדרוש לטיפוח המשפחה. נמצא שנשים מייחסות חשיבות רבה יותר מזו שמייחסים הגברים למרבית הערכים, ובמיוחד לפנאי לטיפוח המשפחה ולנוחות. דמיון ניכר נמצא בערכי העבודה של סטודנטים יהודים, אשכנזים ומזרחים, ילידי הארץ. בקרב עולים חדשים וערבים נמצא דפוס ערכי השונה במעט מהדפוס המרכזי. שוני זה מוסבר, במיוחד בקרב הערבים, במעמדה החברתי של קבוצת מיעוט. ניתוח של ערכי עבודה לפי תחומי לימוד העלה דפוסים ערכיים התואמים מאפיינים מקובלים של התעסוקות הקשורות בתחומי הלימוד. נמצא ניגוד בולט בין הדפוס הערכי של אלה הלומדים חינוך (שמרביתם נשים), המדגיש זולתיות ונוחות, לבין הדפוס הערכי של אלה הלומדים כלכלה וניהול, תקשורת ומשפטים, המדגיש הישגיות ומימוש יכולות אישיות.

​

הסוציולוגיה בירושלים – צלה של הרוח ההיסטורית

גד יאיר ונועה אפלויג

מאמר זה מברר את הפער בין הדימוי העצמי התאורטי של המחלקה לסוציולוגיה בירושלים לבין התמקמותה בשולי השיח התאורטי הכללי בסוציולוגיה העולמית. ההסבר לפער זה נעוץ באופייה הסגולי ובתהליכי הבנייתה והתמסדותה של האסכולה המדעית, שהתפתחה בירושלים משנות הארבעים. המאמר מתחקה אחר התנאים האינטלקטואליים, המקומיים והעולמיים שהשפיעו על התהוותה של האסכולה הירושלמית. הוא מתמקד בצורת המחשבה התחומית, ההקשרית וההשוואתית ובמבנה הארגוני, שהתמסדו בה לאורך השנים. אנו טוענים כי סוג מחשבה זה התעצם על רקע הקמתה של מדינת ישראל ועל רקע ההתגייסות המקצועית של חברי המחלקה בירושלים לטובת הפרויקט הציוני. צורת המחשבה הירושלמית לוותה בדפוס ארגוני מדרגי וסולידרי, שאִפשר למחקר המקומי להתברג בתוך הסוציולוגיה העולמית כמקום שבו "עושים סוציולוגיה השוואתית".

​

טבע בתרבות, תרבות בטבע: דבורים ומגדלי דבורים בישראל

מתת אדר בוניס

מגדל הדבורים המסחרי בישראל יוצר בעבודתו ובסיפוריו על עבודתו עולם של ניגודים בין חברת דבורים טבעית, מוסרית ונערצת, שהוא בא במגע אִתה, לבין הכוורנים, המקיימים יחסי שוד וגזל עם חבריהם לעבודה ועם הדבורים. כדי לתקן את עצמו, מגדל הדבורים הלהטוטן מעתיק את יחסיו עם הדבורים ממישור השוד והגזל למישור של שותפות. הדבר מתבצע לאחר שהעביר את דבוריו אל התרבות ואת עצמו אל הטבע ונגאל מן האינדיווידואליות שלו. זהותו של מגדל הדבורים הישראלי היא מעשה פסיפס. בהיותו בעל נטיות לתחרות ולעצמאות אך גם לתלות, הוא ממשיך את דרכו של הצבר. הוא קפיטליסט, המשעבד את הדבורים למטרותיו המסחריות, אך הוא גם התגלמותו של האדם הגורדוני החדש, השב אל הטבע כדי לקיים עמו יחסי אחווה. יותר מכל אלה הוא יוצר עולמות מחונן.

​

מסה:​

​

קשרי הגומלין בין עבודה בשכר לעבודה במשפחה | חיה שטייר

​

הרהור וערעור:

 

תגובה לביקורתו של ניר גזית על הספר "צבא אחר לישראל - מיליטריזם חומרני בישראל" | יגיל לוי