הקדמה
הביקורת ושברה לאחר שבעה באוקטובר
אדריאנה קמפ, טליה שיף ורמי קפלן, עורכי כתב העת
מסות
לרקוד על שני שדות בעת ובעונה אחת, או: מדוע התיאוריה הביקורתית "מנוצלת לרעה"
בחודשים שאחרי שבעה באוקטובר נשמעו בישראל האשמות בדבר "ניצולה לרעה" של התיאוריה הביקורתית. טענתי היא כי אין זה מקרה: התיאוריה הביקורתית מועדת מטבעה להיתפס כמנוצלת לרעה, בשל המיקום המבני של הפרויקט הביקורתי. פרויקט זה מבקש לפעול בשני שדות במקביל: לייצר ידע בשדות אקדמיים כדי לחולל תמורה בשדה הפוליטי. זהו מהלך לולייני ומסוכן, שכן כאשר ידע עובר בין שדות, משתנים בהכרח משמעותו ושימושיו. לעיתים ידע ביקורתי מושאל לפרויקטים שאינם חולקים את האופק המוסרי ההומניסטי של התיאוריה הביקורתית. במקרים אחרים, התנועה לשדה הפוליטי מביאה למורליזציה של הסוציולוגיה ולאימוצה של "לוגיקת המשפט", ההופכת את המציאות ממושא־הסבר למושא־שיפוט. כדי להתמודד עם סיכונים אלו ולהגן על הפרויקט הביקורתי, על המחקר הביקורתי להפריד בין הסבר אנליטי ובין שיפוט נורמטיבי (אך לא בין האנליטי לפוליטי; להפך: מהלך זה נועד דווקא לשימור הרלוונטיות הפוליטית של הידע הסוציולוגי), להגן על האוטונומיה של השדה האקדמי, ולפתח רפלקסיביות ביחס לפרפורמטיביות של הידע ואחריות ביחס לאופני הניכוס האפשריים שלו.
קולוניאליזם התיישבותי בין היסטוריה, מוסר ופוליטיקה
אחד הנושאים שהעסיקו חוקרים ואקדמאים בישראל וגם מחוצה לה בעקבות מאורעות שבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם הוא שאלת המסגרת של קולוניאליזם התיישבותי ומידת ההתאמה שלה לניתוח המצב בארץ והפרויקט הציוני בכלל. חלק מהביקורת על הקולוניאליזם ההתיישבותי נבע מכך שחלק מהמזוהים איתו לא “הזדעזעו מספיק“ ממעשה החמאס נגד אוכלוסייה אזרחית או לא גינו את הפעולה, ואף היו כאלה שראו בה פעולת שחרור לאומי לגיטימית, או לגיטימית במידה חלקית, או שטענו שחלק ממנה לגיטימי (החלק הצבאי). בעקבות זאת היו בישראל מי שסברו כי גישת הקולוניאליזם ההתיישבותי הייתה בעייתית מלכתחילה וכי היא אינה מתאימה כדי להבין, לנתח ולהמשיג את המצב בישראל ואת סיפורה של הציונות...
לקראת דה־קולוניזציה של פוסטקולוניאליזם וולגרי אחרי השבעה
במאמרה ”Decolonizing Sociology“ משרטטת ריווין קונל את הדרכים לדה־קולוניזציה של לימודי הסוציולוגיה כפי שהם מאורגנים עדיין במרבית האוניברסיטאות בעולם, כלומר סביב ידע שנוצר במטרופול האימפריאלי על אודות העולם בכלל ועל אודות חברות נשלטות בפרט. משמעותה של דה־קולוניזציה של הסוציולוגיה, היא כותבת, היא “תיקון השיבוש וההדרה שנוצרו על ידי האימפריות ואי־השוויון הגלובלי, וארגון מחדש של הדיסציפלינה בכיוון דמוקרטי ברמה הגלובלית“ (Connell, 2018, p. 402). התנאי לדה־קולוניזציה שכזאת, היא כותבת, הוא ויתור על ההנחה שיש אפיסטמה אחת ויחידה, שמאפיינת לטענתה את הזרם המרכזי של מערך ייצור הידע, והחלפתה ב“פסיפס אפיסטמולוגי“ שבמסגרתו חיות זו לצד זו מערכות ידע מובחנות שכל אחת מהן מעוגנת בתרבות ספציפית ובניסיון היסטורי של הקבוצה שבה הידע מתפתח. פסיפס שכזה, היא טוענת, מהווה חלופה ברורה להגמוניה ה“צפונית“, ומחליף את ההעדפה האוטומטית שניתנה למערכת ייצור ידע אחת — מערבית — ביחסים של כבוד הדדי בין מערכות ייצור ידע מרובות (עמ׳ 404). תובנה חשובה נוספת שמזכירה לנו קונל קשורה למערכת החברתית־קהילתית שבבסיס ייצור הידע: מערכת זו קובעת במידה רבה איזה ידע ייווצר ויזכה לפרסום ולהשפעה, ולכן אנחנו חייבים להבין את יחסי הכוח במערכת ייצור הידע עצמה ואת המנגנונים שהיא מפעילה...
הפיל שבחדר: ישראל, פלסטין ועלייתה מחדש של האתנו־לאומיות ברחבי העולם
ההתקפה הפלסטינית על ישראל בשבעה באוקטובר, והמתקפה הצבאית הנמשכת של ישראל בעזה, הציתו גל מחאות חסר תקדים ברחבי העולם. כאנתרופולוגית פוליטית העוסקת זה שני עשורים בזכויות אדם וביוזמות משותפות פלסטיניות־ישראליות של אקטיביזם והתנגדות, הייתי אמורה להתלהב. זה לא קרה. כאקדמאית אקטיביסטית, הייתי אמורה להיות ברקיע השביעי מפני שתנועת BDS , שאני עוקבת אחריה מאז הקמתה ב־2005, צוברת השפעה. ולמרות זאת הנה אני שוברת את השורות וכותבת מאמר עבור כתב העת סוציולוגיה ישראלית. המקור העיקרי לרגשותיי המעורבים ולעמדתי הסותרת את עצמה לכאורה אינו הזעם והייאוש המובנים מאליהם על אובדן חיים. תחושותיי מושתתות על שנים ארוכות של עבודת שדה עם אנשים שמתנגדים לחוסר אנושיות ונלחמים, בדרכים רבות ושונות, למען עתיד צודק עבור כל העמים המעורבים. והן נובעות מהתעקשות על “עשיית הטוב“ כאשת אקדמיה...
רצח ואחריות מוסרית: לחשוב עם סארטר ונגדו על תגובות לפוגרום שבעה באוקטובר
כשקיבלתי על עצמי ללמד קורס חדש על ההיסטוריה של האנטישמיות בסמסטר הסתיו של שנת 2023 באוניברסיטה הציבורית הגדולה במערב התיכון שבה אני מלמד, הרגשתי שהגיע הזמן לקורס כזה. ידעתי שהאנטישמיות התגברה מאז תחילת המאה ה־ 21 , ושהיא שוברת שיאים במהלך הסכסוך האלים בין ישראל לפלסטינים והמלחמות במזרח התיכון. אך לא תיארתי לעצמי עד כמה יהפוך הקורס לרלוונטי כחודש לאחר תחילת הסמסטר החדש. בשבעה באוקטובר 2023, בשעה שאלפי רקטות ששוגרו מעזה נחתו על בתים בישראל ועל בית חולים בעיר אשקלון, פלשו כ־3,000 מחבלים אל ערים ויישובים רבים בדרום המדינה, טבחו כ־ 1,200 איש, פצעו מספר כפול של אנשים וחטפו כ־240 איש לעזה כבני ערובה (Fabian & Pacchiani, 2023). התוקפים החמושים היו חברים בחמאס, תנועת ההתנגדות האסלאמית, שהוגדרה כארגון טרור על ידי גופים בינלאומיים כגון האיחוד האירופי וארגון מדינות אמריקה ועל ידי מדינות רבות ובהן ארצות הברית, קנדה, הממלכה המאוחדת, אוסטרליה, ניו זילנד ויפן (Lankford, 2023). אמנת הארגון מצטטת את הפרוטוקולים של זקני ציון כמקור בר סמכא וקוראת להשמדת העם היהודי (Hoffman, 2023). רובם הגדול של קורבנות מתקפות הטרור של שבעה באוקטובר היו אזרחים. ביניהם היו קשישים, ניצולי שואה, נשים, תינוקות, ילדים, משפחות צעירות, אנשים צעירים שחגגו בפסטיבל מוזיקה, וכן אזרחי ארצות הברית וארצות אחרות. הם נשחטו, נאנסו ונשרפו. לפי הצהרה שעליה חתמו ב־15 באוקטובר 2023 יותר ממאה מומחים לחוק הבינלאומי, מעשי זוועה כאלה נחשבים פשעי מלחמה ועבירות על החוק הבינלאומי, ומכיוון ש״נראה כי בוצעו מתוך כוונה להשמיד לגמרי או חלקית קבוצה לאומית — הישראלים, מטרה שחמאס הצהיר עליה במפורש — קרוב לוודאי שהמעשים הללו מהווים פשע בינלאומי של השמדת עם״ (Winer, 2023). כמו כדי לאשר את ההערכה הזאת, בכיר החמאס גאזי חמַד הצהיר בתחילת נובמבר 2023 שחמאס מתכוון לחזור על מעשי הזוועה של שבעה באוקטובר עד לחיסולה המוחלט של ישראל. “בשבעה באוקטובר, בעשרה באוקטובר, במיליון באוקטובר — כל מה שאנחנו עושים הוא מוצדק״, הצהיר (Pacchiani & Bachner, 2023).
מחרם על סחורות לחרם על בני אדם: חרם אקדמי ותרבותי כביקורת אמנציפטורית לכאורה
בימינו, אם מחרימים איש אקדמיה או עובד בתחום התרבות, אפשר להניח בביטחון כמעט מוחלט שהאדם הזה יהודי. יותר מכול הוא מייצג סינקדוכה אנושית של המדינה הציונית. אין כיום פעילויות נרחבות להחרמת אנשי אקדמיה, אמנים ואינטלקטואלים מארצות אחרות שמחרחרות מלחמה. המעמד הייחודי הזה שמור כיום רק לאזרחי המדינה היהודית. מסה זו אינה מבקשת להגן על המלחמה שישראל מנהלת נגד הפלסטינים; מטרתה היא לבחון את השפעת החרם המוטל על בני אדם יהודים־ציונים ואת הביטוי הפוליטי שהוא מקבל. את התהליך יאפשרו שני קווי ניתוח. קו אחד עוקב אחר התפנית הכרונולוגית מן החרמות נגד משטר האפרטהייד של דרום אפריקה אל תנועות BDS, ששאבו מהם השראה מאז תחילת שנות האלפיים בפעילותה נגד מדינת ישראל. ואולם אף שהחרמות על דרום אפריקה שימשו השראה ל־BDS, לא הוחרמו שם אישית אנשים מתחום התרבות; יתר על כן, אף שבשנות השמונים הוטל בכמה מקרים חרם על מוסדות אקדמיים בדרום אפריקה, הדבר היה שנוי במחלוקת ולא הגיע מעולם לרמות שאליהן הגיע כיום החרם נגד אנשי אקדמיה בישראל. כאן משתלב קו הניתוח השני: אטען שהשוני הקריטי בין רפרטואר החרמות על דרום אפריקה ובין החרמות האנטי־ציוניים על אנשי אקדמיה ותרבות שזור בצורות של פטישיזציה ודה־הומניזציה המאפיינות את האנטישמיות האנטי־קפיטליסטית של המאה ה־20.
בעד שמאל דמוקרטי ואינטרנציונליסטי במהותו: למען התחדשות וטרנספורמציה של השמאל
בן גידלי, דניאל מאנג, דניאל רנדל
זה שבועות רבים אנו צופים בחרדה במספר האזרחים המתים בעזה, ההולך וגדל מדי יום. אנו מזועזעים וזועמים על העונש הקולקטיבי שצה״ל משית על העזתים, על האלימות הגוברת של המתנחלים בגדה המערבית ועל דיכוי אזרחיה הפלסטינים של ישראל בידי המדינה ובידי אספסוף הימין. בארצות הברית, באירופה, בהודו ובמקומות אחרים, פוליטיקאים רבים מהזרם המרכזי ורוב אמצעי התקשורת עוסקים בדמוניזציה של האקטיביזם הפלסטיני, ובמדינות אחדות הוא אף מוגדר כפשע. חלק ניכר מהדיווחים על ישראל/פלסטין במערב רווי בגזענות מוטת תרבות, המגדירה לא אחת את הישראלים כמודרניים, מערביים, מתורבתים, כאלה שהסבל שלהם הוא איכשהו אמיתי וחשוב יותר מזה של הפלסטינים. דה־הומניזציה גזענית של מוסלמים וערבים תורמת לסבלם של הפלסטינים. בנסיבות האלה, הדחף להתמקד במיידי בלבד הוא מובן. ההרגשה היא שאין זה הזמן הנכון לדבר על השיבושים שאירעו באקטיביזם של השמאל הישראלי/פלסטיני ושל השמאל בכלל. אך אנו סבורים שלנוכח המשבר, חשיבותה של ההתבוננות העצמית גדלה דווקא. עכשיו, ולא מאוחר יותר — דווקא עכשיו עלינו להעלות באופן ביקורתי את השאלה אם נקודות המבט (בהגדרתן הכללית) השולטות בתנועותינו אכן יכולות להביא לשינוי.
מחאות הקמפוסים האמריקאיים בעקבות מלחמת שבעה באוקטובר: הקשרים היסטוריים ועכשוויים
גם מי שמכיר מקרוב את התרבות הפוליטית האמריקאית נדהם מעוצמת המחאות שהתפרצו במאות קמפוסים בעקבות המלחמה שהחלה עם פלישת כוחות חמאס לדרום ישראל. לפתע, סוגיית מדיניות חוץ שהעסיקה רק משוגעים לדבר ונדמה כי אינה רלוונטית לדור הסטודנטים הנוכחי הפכה לנושא שמאיים לפרק אוניברסיטאות. איך בכל זאת ניתן להסביר את גל המחאה? בדיעבד, למרות אלמנט ההפתעה, אפשר למקם את מחאת הקמפוסים בכמה הקשרים שמספקים הסבר, ולו חלקי, לתזזית שאחזה באקדמיה האמריקאית סביב מלחמה שמתרחשת בצד השני של העולם ושארצות הברית אינה מעורבת בה ישירות. ההקשר הראשון הוא ההיסטוריה של מחאות סטודנטים בקמפוסים האמריקאיים. בראשן בולטת כמובן המחאה נגד מלחמת וייטנאם, שנהנית ממעמד מיתולוגי בתרבות האקדמית האמריקאית בשל היותה רגע נדיר שבו האוניברסיטאות, שככלל נתפסות כאיים שלווים המנותקים ממוקדי הכוח בארצות הברית, הפכו לזירת התרחשות שמשפיעה על הפוליטיקה ברמה הלאומית.
מחסומי השיח על שבעה באוקטובר: דילמות של ביטוי וצנזורה עצמית
עם תחילת המלחמה הוזמנתי להשתתף בפאנל העוסק במלחמת חרבות ברזל. סירבתי בנימוס. הפונה, גם היא סוציולוגית, ביקשה להבין מדוע אני מסרבת, כמו שאר הדוברות והדוברים הפוטנציאליים הפלסטינים שפנתה אליהם. סיבה אחת, שיערתי, הייתה כפיית שמה של המלחמה בעברית בכותרת הפאנל, בשונה משמה בערבית, “המלחמה על עזה“. הסיבה השנייה, כך הנחתי, קשורה לכך שחקר אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה נעשה, כצפוי, בכפפות של משי ומתוך חרדה גדולה. מאז שבעה באוקטובר, עוד תאריך שנחרת לשמצה בתודעת ההיסטוריה של המאבק הפלסטיני־ישראלי ארוך השנים, אני מוצאת את עצמי לוחשת — לעצמי, שמא ישמעו הרשויות, הממסד, השב“כ, שירותי ההאזנה הדיגיטליים, המשטרה, חברי הכנסת, הסטודנטים, המרצות: “מה בכלל יתרום קולי? מי יקשיב?“. כעת, כעבור כשנה, התבקשתי להשמיע את קולי הסוציולוגי כאן, בשורות אלו. מצד אחד, קול שמתבסס על תיאוריה ומחקר נדרש מאוד בשדה המכונה “הסכסוך“. מצד שני מהדהדים קולות החרדה: מה יקרה אם הטקסט הזה יוביל לרדיפה וסימון? עד לאן נמתחים גבולות חופש הביטוי בימינו? האם המחלקות לסוציולוגיה בישראל יצאו להגנתי אם אשתמש בארגז הכלים הסוציולוגי שהצטיידתי בו? מה מותר לכתוב פה, בכתב העת סוציולוגיה ישראלית, בעברית?
מדור ספרים
הקדמה | יניב רון-אל, עורך מדור ספרים
מפגשים סביב ספרים
עזה, קריאה לאחור | יהודה שנהב־שהרבני, נמרוד בן זאב וראיף זריק
על: עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי / עמרי בן יהודה ודותן הלוי (עורכים)
מפגשים בין ספרים
מושג העדות בחברה הישראלית לאחר שבעה באוקטובר | רוני מיקל־אריאלי
ביקורות ספרים
על: הדרך לשבעה באוקטובר: בנימין נתניהו, הנצחת הסכסוך והידרדרותה המוסרית של ישראל / אדם רז
על: שונאים סיפור אהבה: על מזרחים וערבים (ואשכנזים גם) מראשית הציונות ועד מאורעות תשפ״א / הלל כהן
על: Colonizing Palestine: The Zionist Left and the Making of the Palestinian Nakba \ Areej Sabbagh-Khoury
על: Crossing a Line: Laws, Violence, and Roadblocks to Palestinian Political Expression \ Amahl A. Bishara
על: Facing Barriers: Palestinian Women in a Jewish-Dominated Labor Market \ Vered Kraus and Yuval P. Yonay
על: Between Conflict and Collegiality: Palestinian Arabs and Jews in the Israeli Workplace \ Assaf Darr
על: Whose Life is Worth More? Hierarchies of Risk and Death in Contemporary Wars \ Yagil Levy
על: תנופה ותורפה: קריאות חברתיות בדוקטרינה הצבאית של ישראל / עפרה בן־ישי, יגיל לוי ורינת משה (עורכים)
על: מזרח חדש: מאוריינטליזם גרמני למזרחנות ישראלית / עמית לוי
על: האמריקניזציה של הימין הישראלי / יואב פרומר ואילן פלג (עורכים)
על: שאינם בני מקומם: אנשי גוש קטיף בצל העקירה /אסנת סוויד