אשת חיל והגבר החדש: שני מודלים של “משפחה אידיאלית” והשלכותיהם על הסדרים מגדריים במשפחות של נשים וגברים המשרתים בצה”ל | מיטל עירן-יונה

היבטים של תרבות ארגונית ומגדר נחקרו לא מעט בשני העשורים האחרונים, אולם ההפרדה שעליה הצביעה קנטר (Kanter, 1977b) בין המחקר והתיאוריה של תחום העבודה ובין אלה של תחום המשפחה עדיין שרירה וקיימת. מחקר זה, הממוקם בנקודת המפגש שבין משפחה לעבודה, מבקש להרחיב את הידע בתחום זה באמצעות בחינת השפעתם של מאפיינים מסוימים בתרבות הארגונית של צה”ל, כארגון עבודה וכמוסד חברתי, על חלוקת התפקידים המגדרית בתוך משפחותיהם של המשרתים בו בצבא קבע, גברים ונשים כאחד. המסקנה המרכזית העולה מהמחקר היא באשר לעוצמתה של התרבות הארגונית בצבא, בהיבט של תובענותה ביחס לפרט ולמשפחה ובהיבט של עיוורונה המגדרי. מהממצאים עולה כי על אף הבדלים מגדריים מסוימים בהנחות ובציפיות של הצבא ממשפחות הגברים לעומת ציפיותיו ממשפחות הנשים המשרתות בו, תובענותו הגדולה מן הפרט ומהמשפחה מבנה בשני המקרים הסדרים משפחתיים וזוגיים שונים מהנורמה המקובלת בקרב משפחות ישראליות דומות במאפייניהן.

​

טלוויזיה וזהות חברתית בעידן הרב ערוצי: דפוסי צפייה גלובליים ומקומיים של קבוצות חברתיות בישראל

יונתן כהן וריבה טוקצ’ינסקי

בעידן שבו טלוויזיה רב ערוצית פורצת גבולות גיאוגרפיים ולאומיים ומציעה לצופים מגוון חוויות השאובות מזהויות שונות, בוחן מחקר זה באיזו מידה הטלוויזיה נותרה עדיין מדורת שבט ובאיזו מידה תפקידה האינטגרטיבי חלף מן העולם לטובת מודל של טלוויזיה בדלנית ואינדיבידואליסטית. ממצאי סקר שנערך בשנת 2005 באוכלוסייה הישראלית מתארים את האופן שבו זהויותיהן של קבוצות תרבותיות בישראל באות לידי ביטוי בדפוסי הצפייה שלהן בטלוויזיה בכלל ובז’אנרים בידוריים וחדשותיים בפרט. הניתוח התבצע בכמה רמות (ערוצים נצפים, תכניות ודמויות אהובות) ובאמצעות חלוקה לתכנים זרים / ישראליים וסיווג הערוצים על פי החוויה התרבותית המוצעת בהם. נמצא כי נוסף על משתנים דמוגרפיים וידיעת עברית, שייכות תרבותית היא מנבא חשוב של דפוסי צריכת טלוויזיה. הערוצים הישראליים הם עדיין זירה מרכזית עבור חלק נכבד מהאוכלוסייה, אך מקומם אינו זהה בכל הקבוצות: כך למשל, ערוצים לאומיים זרים הם חלק חשוב בתמהיל הצפייה של עולים. עם זאת, הערוץ הישראלי בשפה הרוסית משמש עבור העולים גשר שמאפשר להם לחזק אלמנטים ישראליים בזהותם (למשל על ידי מעקב אחרי חדשות מקומיות). מנגד, בהיעדר ערוץ ערבי-ישראלי ייעודי, ערביי ישראל נאלצים להישען יותר על ערוצים לאומיים זרים ועל ערוצים אזוריים. נמצאו גם הבדלים ניכרים בין דפוסי הצפייה הכלליים ובין הצפייה בתכניות חדשותיות.

​

מהלכה למעשה: מאבק סמלי על הון תרבותי בבתי מדרש חילוניים

טליה שגיב ועדנה לומסקי-פדר

על בסיס ראיונות עומק עם משתתפים בבית מדרש חילוני נטען כי בניגוד למטרה המוצהרת של בתי מדרש אלו - לחזק את הסולידריות המתרופפת בין יהודים ליהודים - לימודי היהדות המתקיימים בהם מקבלים משמעות של מאבק סמלי, המבטא את ניסיונותיה של ההגמוניה החילונית לשקם את כוחה. נראה כיצד הלומדים החילונים מגדירים מחדש את משמעות הידע הנלמד ומציגים אותו כחלק מהונם התרבותי, וזאת כדי לשמור על יתרונם היחסי בהשוואה לקבוצות מתחרות. באמצעות הלימודים הם מייצרים סובייקט חילוני חדש ־ “חילוני לומד” - אך בו בזמן מבססים הבחנות דיכוטומיות מסורתיות בין דתיות לחילוניות. כך מעדכנים הלומדים את הונם התרבותי אגב שמירה על זהותם כחילונים, מודרניים ונאורים (לתפיסתם), וכן מגדירים מחדש את בכורתם של ערכים אלה בחברה הישראלית.

​

גלובליזציה, שייכות וקהילת מהגרי העבודה האפריקאים בתל אביב-יפו

אילן ויזל וטובי פנסטר

המאמר בוחן דפוסים של השתייכות למקום בקרב קהילות מהגרי העבודה האפריקאים בתל אביב-יפו בשנות התשעים של המאה העשרים ועד שנת 2004. המאמר מתמקד בכנסיות שהקימו המהגרים: באופן שבו התמקמו הכנסיות במרחב העיר ובתפקיד ששיחקו בסיפור ההגירה של חבריהן. לטענתנו, המהגרים מימשו באמצעות הכנסייה דפוסים של השתייכות למקום. שייכות זו ־ על אף היותה ארעית ורוויה בתחושות של דחייה, אחרות ופחד מפני מעצר וגירוש - מתגלה בסיפוריהם כקשר רב עוצמה למקום. עוצמתה של שייכות זו נובעת מכך שאינה קשורה בהיבט יחיד ומובהק של זהות המהגר, אלא נחווית על ידו כנוגעת ברבדים רבים ושונים, לעתים אף סותרים, של זהותו.

​

בתי נידה (מרגם גוג’ו) בקרב עולות מאתיופיה בישראל: מחאה מגדרית דתית ואתנית

רחל שרעבי וענבל סיקורל

מחקר זה מנתח התנגדות מגדרית דתית ואתנית בקרב נשים שהיגרו מאתיופיה לישראל. הוא יתמקד בניתוח התופעה של הקמה ושימוש בבתי נידה (המכונים מרגם גוג’ו) בידי נשים ובנות של משפחות קייסים (חכמי דת אתיופים) בישראל. ביישובים היהודיים באתיופיה אפשר היה לזהות בקתה נפרדת בשולי היישוב. מבנה זה כונה “בקתת הקללה” (מרגם גוג’ו), ואליו פרשו הנשים בזמן הנידה. יהודי אתיופיה שמרו בקפדנות רבה על חוקי הנידה בהתאם למצוות התורה. בזמן המחזור החודשי ולאחר הלידה הורחקה האישה לבית הנידה, והותר לה לשוב אל ביתה רק בתום תקופת הטומאה, לאחר טקס טהרה. בני המשפחה המורחבת נרתמו בתקופה זו לטיפול הן בביתה ובמשפחתה של האישה הנידה והן בה עצמה (בעיקר בהזנה). ההגירה לישראל והתמורות החברתיות והכלכליות הכרוכות בה העמידו בפני הנשים קשיים בקיום מנהג דתי זה. עם קשיים אלו התמודדו במיוחד נשות הקייסים, אשר מהן ציפו אישית וחברתית לשמר את המסורת האתיופית. המצוקה הופיעה עוד במרכזי הקליטה בשל חוסר נכונות של המנגנון הקולט לקבל ערכים דתיים ומסורתיים של העולים מאתיופיה ולהקצות לנשים הנידות מתחם ציבורי שתואם את כללי המסורת האתיופית. בעיה זו החריפה עם המעבר למגורי קבע בשכונות שהתגוררה בהן אוכלוסייה מגוונת ושלא היה בהן מבנה משפחתי וקהילתי תומך. מחקר זה בוחן שלושה בתי נידה בישראל, שבהקמתם היו שותפות פעילות נשות קייסים. המחקר יבדוק באיזו מידה הולכות הנשים למרגם מרצונן ובאיזו מידה הן נענות לכפייה או לחץ של הבעל ולציפיות החברתיות מהן כנשות קייסים. האם הנשים מייחסות למרגם משמעות אתנית או דתית? שאלה מרכזית הנבחנת במאמר היא שאלת הזהות המתקשרת לפעילות הטקסית של המרגם. טענתנו היא כי הנשים משתמשות במרגם לשם שמירה על זהות תרבותית וכמעשה התנגדות לתרבות דומיננטית קולטת. הפרקטיקות של המנהג באתיופיה ובישראל מצביעות על שילוב סינקרטי בין המסורת האתיופית ובין המציאות החברתית בישראל. שילוב זה נותן מענה לזהותה המגדרית-יהודית- ישראלית-אתיופית החדשה של המהגרת מאתיופיה.

​

הרהורים וערעורים:

​

מה חושף אגמבן? | חיים חזן

ההצלחה הדמוגרפית של הציונות | ינון כהן