גיליון טז 2

פברואר 2015 תשע"ה

"ויצמן" הוא בית ספר יסודי ממלכתי עברי השוכן בשכונת לב יפו, שכונת מגורים יהודית-ערבית מעורבת. המאמר פורש את פרטי המקרה של בית הספר בשנים 2000–2011, ובמיוחד לאחר שנת 2007, ומנסה לבדוק מה עלה בגורל השילוב בין יהודים לערבים בבית הספר. בניגוד להקשרים אחרים, שבהם שילוב של קבוצות אתניות מכוון מגבוה ונועד לקדם אינטגרציה חברתית ביניהן, במקרה שלפנינו צמח השילוב מהשטח מכוח הנסיבות. אנו מכנים אותו "אינטגרציה נסיבתית". הציר המרכזי של ההתפתחויות בבית הספר הוא השינוי הדמוגרפי שמתרחש בשכונה זה עשורים אחדים: שיעור התושבים הערבים בה הולך וגדל. מסיבות שונות, רבים מבין התושבים הערבים מבקשים להעניק לילדיהם חינוך עברי. על רקע זה הממסד החינוכי, הן הארצי והן העירוני, שואף לשמר את בית הספר כמוסד עברי אך נמנע מלנקוט מדיניות הרשמה מפלה כלפי ערבים. במהלך התקופה נוסו כמה אסטרטגיות חלופיות, אך כולן נכשלו במידה כזו או אחרת. לטענתנו, הכישלונות נובעים מהמתח שבין הגדרת המדינה כיהודית להגדרתה כדמוקרטית, מתח המייצר חוסר החלטיות לגבי אופיו של בית הספר וגורם לשטח לנהל את עצמו. כמו כן מצאנו כי קבוצות ההורים השונות אינן פועלות ממניעים לאומיים גרידא. לקהילות השותפות בבית הספר יש שיקולים רבים, מעמדיים, תרבותיים ודתיים, הקוראים תיגר על התפיסה הדיכוטומית-לאומית המקובלת.

תלמד — תצליח: ההבטחה הניאו-ליברלית ומחאת קיץ 2011

אמית אביגור-אשל

המאמר מציע פרספקטיבה חדשה לבחינת האופן שבו המהפכה הניאו-ליברלית בישראל השפיעה על מחאת קיץ 2011. הניאו-ליברליזם מתיימר להבטיח שרכישת השכלה גבוהה תקדם את רווחתו של הפרט ותייצר עבורו רשת ביטחון מפני הפכפכותו של השוק; שחיקתה של הבטחה זו סייעה להצית את המחאה ולעצב אותה. טענה זאת נתמכת בהשוואה בין המחאה הישראלית למקבילתה הצ'יליאנית, שבפרמטרים מרכזיים דומה לה יותר מאשר אירועי מחאה מקבילים אחרים. בצ'ילה נוצרו הבעיות במימוש הבטחת ההשכלה הניאו-ליברלית בגלל פעולתה של מערכת ההשכלה הגבוהה, ואילו בישראל הן נוצרו בנקודת המעבר לשוק העבודה לאחר השגת התואר האקדמי. נקודות השבר השונות עיצבו מאפיינים עיקריים בשתי המחאות: בצ'ילה התמקדה המחאה בעלויות שכר הלימוד ובמבנה מערכת ההשכלה הגבוהה. בישראל הגיע עיקר כוחה של המחאה מבין שורות האקדמאים, ששכרם נשחק בשנים שקדמו למחאה.

השפעת המוסד האקדמי על ההזדמנויות התעסוקתיות של בוגריו

יסמין ברזלי-שחם ומאיר יעיש

בתהליך שראשיתו בשנות התשעים של המאה העשרים הונגשה ההשכלה הגבוהה בישראל לקהלים רחבים והפכה לפלורליסטית ומרובדת. בתוך כך השתנה יחסו של שוק התעסוקה לבוגרי המוסדות. עובדה זו באה לידי ביטוי בהישגים תעסוקתיים שמשתנים על פי סוג המוסד המסמיך. ההישגים התעסוקתיים, שנחקרו עד כה בישראל על סמך תוצרי היצע וביקוש המתבטאים בהחזרים עבור ההשכלה ובמצב תעסוקתי, נבחנים במאמר מזווית ייחודית. באמצעות מידע שסיפקה חברת השמה ישראלית אנו עוקבים אחר החלטות שהתקבלו לגבי מבקשי עבודה שהם מהנדסים בוגרי מוסדות מגוונים. החלטות אלו יצרו שונוּת בהזדמנויות התעסוקתיות שניתנו למועמדים לפי מידת האטרקטיביות שיוחסה להם. ממצאינו מראים כי באשר למהנדסים, שוק העבודה מבחין בין מועמדים על פי המוסד שלמדו בו ומעדיף את בוגרי האוניברסיטאות. השפעתו של המוסד משמעותית גם כאשר מפקחים על משתנים שיוכיים ועל ותק תעסוקתי. כמו כן, יש העדפה למועמדים המציגים הצטיינות בלימודים.

רפרטוארים של מקצועיות בארגונים לשינוי חברתי בישראל

חגי בר וליאור גלרנטר

באמצעות חקר מקרה משדה הארגונים לשינוי חברתי בישראל אנו מבקשים להבין כיצד פועלת מומחיות בהקשרים הנעדרים מנגנוני הסמכה פרופסיונליים. על סמך ניתוח 39 ראיונות של אנשי צוות בארגונים אלה זיהינו רפרטואר של מומחיות הכולל אוצר מילים, פרקטיקות ותסריטי פעולה המאפיינים יחידים או ארגונים בעלי מומחיות. רפרטואר זה מסייע לפעילים בשדה לבצע בהצלחה מטלות רלוונטיות, לפתור בעיות שכיחות, לקדם שינוי חברתי, ואף להתמודד עם סכנות של קואופטציה והסטת מטרותיהם. ניתוח של שלושה היבטים מרכזיים של רפרטואר המומחיות – ביקורתיות, סדר והתמחות – מראה כי הפרקטיקות והתסריטים הרלוונטיים עונים על הצורך של השחקנים ליצור, לקיים ולטפח רשתות חברתיות לשם מילוי משימות או פתרון בעיות. ניתוח זה מאפשר לגשר על הפער בין גישות מנוגדות בתחום הסוציולוגיה של המומחיות ולתרום להתפתחותו של תחום זה.

צוחקים בכיכר? הנצחתם של יצחק רבין ורציחתו בהומור הישראלי

יעל פטקין

המאמר בוחן את הזיכרון הקולקטיבי של רבין ושל רציחתו באמצעות ניתוח מערכונים הומוריסטיים ששודרו לאחר הרצח. הניתוח הוא כפול ועוסק הן בהיבטי הזיכרון המופיעים במערכונים והן בשימוש שעושה ההומור בהיבטים אלו. באמצעות אלה המאמר עומד על המאבקים שבבסיס הזיכרון והשִכחה הקולקטיביים של רבין ורציחתו, על מאפייני החברה הזוכרת ועל מידת החלמתה מטראומת הרצח. במאמר נטען כי ההומור, בהיותו כלי להעברת מסרים חתרניים מעל בימה מרכזית, מעניק למערכונים משמעות נוספת מלבד היותם מחוזות זיכרון והופך אותם לאמצעי למשא ומתן חברתי. יכולתו של ההומור לעורר דיון בשאלות חברתיות אגב הצגתן של נקודות מבט שונות מאפשרת למערכונים לגשר בין הקהלים השונים וליצור זיכרון קולקטיבי מרובה קולות גם במצבים שבהם הזיכרון הקולקטיבי טראומטי ומפולג.

הזכות לנופי המקום: מאבקים מלמטה על דמותה של ערד

בתיה רודד

המאמר עוסק בחקר ייצורו של המקום באמצעות מאבק של החברה האזרחית עליו, מאבק המגייס את סמלי הזהות המקומית הנגזרים מהנוף, מתחושת המקום ומתחושת הקהילה בעיר ספר קטנה בעידן הגלובלי. זאת במסגרת ההתבוננות בשילוב ובהתנגשות בין המרחבים: המוחלט, החברתי, היחסותי והמכליל, הצומח גם מלמטה ברמה המקומית. במאמר אני טוענת כי המקום נבנה בתהליך מורכב ובו-זמני שמפעילים השחקנים בזיקות ובהקשרים פרטיקולריים, לאומיים וגלובליים. המצרף הייחודי שמתפתח מעצים את הזהות המקומית ככלי במאבק מול תחושת איום על תפיסת הצדק של התושבים. מכאן עולה השאלה: כיצד נטווים המרחב והמקום בתהליך הבניית הזהות המגויסת למאבק? כלומר, מה תפקידם של דימויי העיר ונופיה הפיזיים והתרבותיים במאבקים ובהשלכותיהם על עיצובו של המקום? המאמר נפתח בסקירת המסגרת התיאורטית ובסקירה גיאוגרפית, היסטורית וחברתית של ערד. בפרק האמפירי מתוארים ארבעה מקרי מאבק על נופי העיר, החותרים לשימורו של המרחב הייחודי המקומי. המתודולוגיה היא של גישת הניתוח הפרשני והיא מתבססת על פרוטוקולים, על השיח באתרי המדיה המקומיים ועל ראיונות, במטרה לזהות את סמלי המקום ואת השימוש הנעשה בהם ולהתחקות אחר גורמי הצמיחה של המאבקים בערד. מהמאמר עולה המסקנה כי מצרף של גורמים עורר את תושבי העיר להיאבק על המקום תוך שימוש בזהות שהבנו מול כוחות מלמעלה, המאיימים להדעיכו.

המדינה, השוק וההתנחלויות: מדיניות משרד הבינוי והשיכון והמעבר מהיאחזות משיחית לפיתוח עירוני בראשית שנות השמונים | ארז מגור

מאמר זה מציג ניתוח כלכלי-פוליטי של התהליכים ההיסטוריים שהובילו להקמתו של מפעל ההתנחלויות. בהסתמך על חומרים ארכיוניים שונים נטען שבשורש התרחבותו המואצת של מפעל זה עמדה החלטת המדינה להסיט את מאמצי הבנייה מהיאחזויות קטנות ומבודדות אל עבר יישובים עירוניים באזורי הביקוש סביב ירושלים ומטרופולין תל אביב. שינוי זה, שקודם על אף התנגדותה של הנהגת תנועת המתנחלים המסורתית, היה תוצר של מדיניות פיתוח חדשה שקידם משרד הבינוי והשיכון החל מראשית שנות השמונים. במסגרת מדיניות זו זכו התנחלויות כמו מעלה אדומים, אריאל וגבעת זאב בתקציבים ממשלתיים נדיבים שמימנו בנייה ענפה של דיור בר-השגה, תשתיות מתקדמות וכבישי גישה שחיברו את ההתנחלויות למרכזי התעסוקה בשטחי הקו הירוק. בעידן שהתאפיין בצמצום מתמשך, הן בהיקף ההוצאה הציבורית והן במעורבות המדינה בשוק הדיור, מדיניות זו איפשרה למדינה להציע פתרונות חלקיים למצוקות הדיור והרווחה הגוברות בישראל הריבונית, ועל ידי כך לשמר את הלגיטימציה של השלטון בקרב המעמדות הנמוכים ואף להבטיח את המשך הסדר החברתי הנוכחי.

מסה:

הביקורת הפוסט-ציונית: דיאלקטיקה שלילית | אודי אדיב

בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים, עם המשכו של הכיבוש בשטחים הפלסטיניים, החלו להופיע העבודות הביקורתיות של החוקרים הפוסט-ציוניים. חוקרים אלו מאמינים בעליונותן של התיאוריות הביקורתיות שלהם על פני השיח הציוני של הסוציולוגיה הממסדית. אולם חסרונה העיקרי של הביקורת הפוסט-ציונית הוא העדר אידיאל פוליטי שיהיה תכלית הביקורת, כך שבסופו של דבר מתקבלת ביקורת לשם ביקורת, או מה שאדורנו כינה "דיאלקטיקה שלילית". פירוש הדבר שזוהי ביקורת על דרך השלילה בלבד, ללא הבחינה החיובית של השחרור, במשמעות ההומניסטית; ללא בריאה ויצירה של סדר פוליטי אוניברסלי חדש. לפיכך, בניגוד לדיאלקטיקה השלילית של הביקורת הפוסט-ציונית שאין לה תכלית, אני מציע ביקורת דיאלקטית כביטויו של ניגוד פנימי הטמון בהגות הציונית-ישראלית עצמה, ושימורו על מישור גבוה יותר. זוהי אותה הגות פילוסופית שמלכתחילה שאפה להעניק משמעות רוחנית למעשה ההתיישבות הציוני ולהעלות אותו לדרגתה של "האידיאה".

שתי נקודות מבט על הספר "גלות הכלים השבורים: חרדים בצל השיגעון" מאת יהודה גודמן