אזרחות עירונית הומו–לסבית במרחב התל אביבי והירושלמי

טובי פנסטר ואיתי מנור

מאמר זה עוסק בריבוי המשמעויות של אזרחות עירונית של הומואים ולסביות החיים בתל אביב-יפו ובירושלים, כפי שהם עצמם מנסחים אותן. במאמר אנו מגדירים אזרחות עירונית זו כמובנית מלמטה, קרי מהתנהלות חיי היומיום בעיר ובמרחביה. בד בבד אנו שואלים כיצד הממסד העירוני תופס את אזרחותם העירונית של חברי הקהילה, וכן כיצד פועלים ארגוני הקהילה בשתי הערים כדי לקדם ולממש את האזרחות העירונית הזאת. לאחר דיון תיאורטי קצר במשמעויות של אזרחות עירונית ובפרקטיקות היומיום בעיר נסקור את המחקר הקיים בנושא הומואים ולסביות בעיר הגלובלית, ולאחר מכן נתמקד בהבדלים הגיאוגרפיים, התרבותיים והפוליטיים בין ירושלים לתל אביב-יפו כמסגרת וכרקע למחקר. המאמר מסתיים בניתוח אירועי מצעד הגאווה בשתי הערים ובסיכום הממחיש את מגוון הביטויים של אזרחות הומו-לסבית בשתי הערים.

​

בין טיפוח העצמי, סולידריות קהילתית ומחיקת האומה: קריאה פרגמטית של כינוסי עידן חדש בישראל

יהודה גודמן ועידו תבורי

מאמר זה מתחקה אחר היחסים שבין היחיד לסולידריות קהילתית בכינוס עידן חדש המכונה ריינבו (Rainbow) בישראל, ואחר הקשר שבין שני אלה ובין התייחסות לקולקטיב הלאומי. אנו מנתחים את המצבים החברתיים שבהם מובְנים היחיד, הקהילה והלאום בכינוסים, וכיצד הבניות אלו מקנות למושגים הללו את משמעותם. אף שהמשתתפים משתמשים בקהילה כדי להדגיש ו"לקדש" את ייחודם, העצמי שהם מבנים מעוצב בידי הקהילה המקומית. הסולידריות הקהילתית, כפי שאנו מראים, מתאפשרת בצל התעלמות פעילה מההקשר הפוליטי שבו מתרחשים הכינוסים. באמצעות אתנוגרפיה זו אנו בוחנים נרטיב מרכזי בסוציולוגיה הישראלית שעל פיו הקולקטיביזם הישראלי נחלש לטובת אתוס אינדיבידואליסטי ופרויקטים של זהות חברתית-מגזרית. אנו טוענים שיש לבחון את הקשרים בין אינדיבידואליזציה, קהילתיות והלאום לא רק בהקשר של שיחים וכוחות מאקרו-חברתיים, אלא גם לאור מערכת הפעולות והמשמעויות המקומיות שבתוכה מובְנה הסובייקט. 

​

חילוני להלכה, רליגיוזי למעשה: יחס הניו אייג’ הישראלי להלכה

אדם קלין אורון ומריאנה רוח–מדבר

 המאמר טוען שבישראל מתהווה קבוצת זהות דתית חדשה: חילוניות רליגיוזית. לאחר שנאפיין את "עסקת החבילה" של הזהות החילונית, נביא דוגמאות משדה הניו אייג' הישראלי המלמדות על שינויים שמתחוללים בה בשנים האחרונות. גוף המאמר סוקר את יחסם של חסידי ניו אייג' ישראלים להלכה האורתודוקסית וממקם אותם על ציר שקצהו האחד הוא אדישות להלכה, קצהו האחר הוא שימור ההלכה, ובתווך מצויים מגוון שילובים של הלכה וניו אייג'. הקצוות אמנם מהדהדים את החלוקה הישראלית המקובלת בין חילונים לדתיים, אך בולט האפיון הרליגיוזי של כל הגישות, החותר תחת חלוקה זו. הניתוח מתמקד בדוגמאות של עיבוד יצירתי המחבר בין רוחניות ניו אייג'ית למסורת היהודית ומאפשר לפתור סתירות זהותיות בחיי החילונים בישראל באופן שמקדם את יצירתה של קבוצת הזהות הדתית החדשה, החילוניות הרליגיוזית. 

​

דומים ושונים: מיקרו–סגרגציה של חרדים במרכז ירושלים

שלומית פלינט, נורית אלפסי ויצחק בננסון

מאמר זה עוסק בהיבדלות במגורים בשכונה חרדית מרכזית בירושלים, מתוך ניסיון לקשר בין יחסים אתניים למבנה העירוני ולתפרוסת מרחבית. תהליכים חברתיים ומרחביים המתרחשים בתוך שכונות חרדיות זכו עד כה להתייחסות מחקרית חלקית ומכלילה. מחקר זה מבקש לעדכן גישות תיאורטיות קודמות באמצעות חקר הסגרגציה הפנים-חרדית בסנהדריה, שכונה המאוכלסת ברובה במגוון זרמים חרדיים ומציעה מקרה מבחן של היבדלות לא כלכלית בסביבה עירונית. המחקר עוסק בשתי רמות מרחביות: רמת השכונה ורמת הבניין היחיד. האוכלוסייה החרדית נוטה להסתגר בריכוזים עירוניים הומוגניים ולקיים קשרי גומלין מוגבלים בלבד עם אוכלוסיות שכנות. עם זאת, ולמרות דרגת ההיבדלות הנמוכה יחסית של זרמים חרדיים ברמת השכונה, המחקר חושף תהליכי היבדלות ניכרים גם ברמת המבנה היחיד, ואלה מאירים באור חדש את המרחב החרדי. 

​

הסרת הקסם מהאהבה הרומנטית והשבתו לחיק המשפחה: ספרי הדרכה דתיים לזוגיות בהתמודדות עם ”אתגרי תרבות המערב“

ארי אנגלברג ונורית נוביס–דויטש

ספרי הדרכה דתיים וחרדיים לזוגיות זוכים בעשורים האחרונים לפופולריות רבה. ערכנו ניתוח של עשרים ספרי הדרכה כדי לבחון כיצד מתמודדים מחבריהם עם האתגר הכפול של הצגת המשפחה הדתית כעדיפה על פני החילונית, בצד הדרכת הזוגות הדתיים בהתמודדות עם קשיים הנובעים בין היתר מהפנמת ערכים פמיניסטיים, רומנטיים ופסיכולוגיים המאפיינים את התרבות הכללית. מצאנו שלכל הספרים משותפת דחיית האהבה הרומנטית כמקסם שווא ואימוץ מודל "העבודה על הזוגיות" בעזרת פרקטיקות פסיכותרפויטיות המיוחסות למקורות היהדות. נוסף על כך, נשים וגברים מוצגים כשונים מהותית אלו מאלו, ולכן בני הזוג מודרכים לשאוף לשותפות במקום לשוויון. המדריכים מציעים את הגילוי ההדדי בתוך מוסד הנישואין כתחליף לאהבה הרומנטית, ואגב כך מצדיקים את הפער המגדרי בחברתם. שני המאפיינים הללו מגובים בתשתית תיאולוגית המעניקה להדרכה הזוגית ממד טרנסצנדנטי. 

​

כינונו של האויב מבפנים: הפנתרים השחורים כמושא של פאניקה מוסרית

טלי לב ויהודה שנהב

 באמצעות תיקי מודיעין של המשטרה שנחשפו בגנזך המדינה אנו מבקשים לעמוד על המנגנונים שיצרו והזינו את הפאניקה המוסרית שאחזה בזירה הציבורית עם הופעת הפנתרים השחורים בשנים 1972-1971. הפנתרים סומנו בקונצנזוס הציבורי כנשאים של שנאה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית וכמי שאחראים דווקא להעצמת בעיית העוני, לא לפתרונה. נבקש להציג כמה משיטות העבודה של מודיעין המשטרה ולהראות שלמשטרת ישראל – כמו לאמצעי התקשורת, לבית המחוקקים ולמומחים במדעי החברה – היה תפקיד מרכזי בהעצמת הפאניקה ובעיצוב תכניה, בין היתר באמצעות קרימינליזציה של הפנתרים השחורים ודה-לגיטימציה פוליטית על ידי ניפוח הזיקה האידיאולוגית של ארגון הפנתרים עם תנועת מצפן. מסמניה וייצוגיה של הפאניקה הזאת חדרו גם אל העיון התיאורטי והיו לרכיב מרכזי בהיסטוריוגרפיה של הפנתרים השחורים בישראל, גם במחקר הביקורתי.

​

כשהפרטי פוגש את הציבורי: הפוליטיקה של ההכרה בארגון לחינוך ושינוי חברתי של קהילת להט”ב

יוני קופר ודני קפלן

המאמר בוחן היבטים ארגוניים בפוליטיקה של ההכרה בעקבות מחקר אתנוגרפי בחושן, ארגון ההסברה של קהילת להט"ב בישראל. מחקרים בתנועות חברתיות חדשות מצביעים על הצורך לגבש זהות קולקטיבית כתנאי לפעילות הארגון, ואילו אצל מתנדבי חושן מצאנו שהם מסתייגים מתיוגים קולקטיביים. תחת זאת, התרבות הארגונית של חושן מבוססת על פיתוח נרטיב אישי כאמצעי ליצור הזדהות רגשית בקהל. תגובות הקהל נעות בין שיח ליברלי קלאסי שעיוור לזהויות נבדלות במרחב הציבורי לשיח מיעוטני רב תרבותי שמדיר ותוחם גיאוגרפית את הנוכחות של מיעוטים מיניים. מנגד מגבשים הפעילים עמדת ביניים של שיח אינדיבידואלי-פומבי המבקש לעגן הסדרים פומביים ייחודיים ללהט"ב, כגון זוגיות והורות, בזכות שוני על בסיס אינדיבידואלי ולא קבוצתי. מתוך המשא ומתן הפנים-ארגוני והחוץ-ארגוני המתנהל על דילמת הייצוג עולה שהפוליטיקה של ההכרה מחייבת השהיה של הזהות האינדיבידואלית בעת היציאה אל הציבור.

​

כלוב הברזל של האתניות

מירב אהרון

עיר הלאום המודרנית אשדוד רוויה במופעים תרבותיים-פוליטיים הנתפסים כאישור נוסף לתיאוריה הרב תרבותית. במאמר זה, הנשען על המסורת של סוציולוגיה ואנתרופולוגיה אורבנית, תחום דעת המבקש לקשור בין מבנים פיזיים למבנים תרבותיים, אטען שחרשי התרבות מפיקי הזיכרון מקרב הקבוצות החברתיות באשדוד אינם מבקשים להיבדל וליצור חלופה לנרטיב המרכזי. שלא כצפוי, פעולות הזיכרון וההנצחה של קבוצות אלה הן דווקא אמצעי להשתייך לקהילת הלאום. עוליה-מהגריה של מדינת ישראל בפתחו של האלף השלישי, לאחר שכשלו נסיונותיהם לתבוע ולקבל שייכות כשווים, אימצו אסטרטגיה שאותה אכנה "השתתפות מובחנת". מניתוח פעולותיהם עולה שכדי להשתייך לקהילת הלאום הם חייבים להיבדל תחילה, ואין פעולת היבדלות יעילה מזו האתנית. זהו כלוב הברזל של האתניות: האתניות אינה רק קטגוריה מבחינה ומדירה אלא כרטיס כניסה, אישור מעבר חברתי, מוסדי ופוליטי.

​

תגובות:

​

אייקידו אינה אומנות לחימה פציפיסטית (תגובה למאמרה של בר–און כהן בגיליון י"א 1) | אמנון צחובוי