שיח התאגדויות עובדי הייטק בישראל 2018-2014

ערן פישר ובן פישר

לאחרונה חווה שוק העבודה הישראלי מגמה חסרת תקדים של התאגדויות עובדים בענף ההייטק. באמצעות מחקר שדה הבוחן את מגמת ההתאגדות בענף בשנים 2014–2018 אנו מבקשים להבין כיצד עובדי הייטק מנסחים את הרציונל להתאגדות ואת תביעותיהם. בהתבסס על המסגרת התיאורית שמציע לוק בולטנסקי אנו טוענים כי התאגדות בענף ההייטק מייצגת דגם חדש של ביקורת על הקפיטליזם, המשלב רכיבים מהביקורת החברתית על הקפיטליזם עם רכיבים מהביקורת הארטיסטית. עובדי הייטק, שהתחנכו על ברכי ההישגים והאתוס של הביקורת הארטיסטית, המלינה על דיכוי היצירתיות ועל חוסר הביטוי האישי האותנטי השוררים בקפיטליזם, מבקשים כעת לקומם את הביקורת החברתית המלינה על אי-השוויון, הניצול וחוסר הביטחון התעסוקתי. קימומה של הביקורת החברתית יוצר דינמיקה מעניינת של שיח התנגדות, מכיוון שבמידה רבה הביקורת החברתית עומדת בסתירה לביקורת הארטיסטית; היענות לאחת פירושה התעלמות מהאחרת. ניתוח הראיונות עם מנהיגי התארגנויות עובדים בהייטק בשבע חברות מובילות מעלה תובנות חשובות באשר לשובה של הביקורת החברתית, למתח בינה ובין הביקורת הארטיסטית ולניסיון ליישב בין שני מערכי הביקורת הללו, ועשויות להיות לו השלכות על מאבקי עובדים בענפים נוספים.

​

אתניות ומיניות: סובייקטיביות מזרחית־הומואית חדשה ותיירות גאה בתל אביב

גילי הרטל ואורנה ששון־לוי

תל אביב היא כיום יעד תיירותי נפוץ בקרב תיירים גאים. העיר משווקת כאוטופיה מזרח–תיכונית, מרחב ידידותי ללהט"בים ובו חיי לילה שוקקים באווירה אוריינטלית. עם זאת, כחלק מתהליכי התמערבות, להט"בים ישראלים שואפים להיתפס כמערביים. מאמר זה בוחן את תפקידה של הפוליטיקה של אתניות מינית בקמפיינים לעידוד תיירות גאה ולמיתוג העיר. בהסתמך על מחקר אתנוגרפי וארכיוני אנו טוענות שקיים פער בין דימויים ומופעים מערביים, המשמרים את התפיסה של תל אביב כמרחב סובלני ללהט"בים, ובין האופן שבו המדינה, העירייה וסוכנויות תיירות משווקות את העיר ומציגות אותה כמרחב אקזוטי וסקסי הצבוע בצבעים אוריינטליים. מיצובה של תל אביב במזרח התיכון אגב הבחנתה מישראל מציגים אותה כעיר שמשלבת בין הגלובלי לאוריינטלי והמציעה אפשרות לסובייקטיביות הומואית מזרחית כזהות לגיטימית ונחשקת. המאמר דן בדרכים שבהן תצורה אתנית–מינית — תצורה שאנו מכנות "אוריינט ליברלי גאה" — משמשת ככלי להכלה לאומית והופכת את תל אביב למרחב המכיל ומטפח תרבות הומואית מזרחית.

​

כיצד נשכחו קבוצות הכיבוש? מבט סוציולוגי על המאבק האלים על קרקע בגליל התחתון, 1914-1908

דניאל דה־מלאך ולב גרינברג

המאמר עוסק בקולוניזציה הציונית בגליל התחתון בשנים 1908–1914. אנו בוחנים אותה מפרספקטיבה של "סוציולוגיה מרובת ארועים" ומתייחסים, בעקבות מייקל מאן, לשימוש בכוח צבאי כמקור עוצמה נבדל משלושה מקורות אחרים – כלכלי, פוליטי ואידאולוגי. במוקד הניתוח עומדת התגבשותו של דפוס קולוניזציה חדש, "התיישבות מתעמתת", המאופיין ביכולת של המתיישבים להפעיל כוח פיזי במטרה להגן על עצמם ועל רכושם בתהליך הדחיקה של האוכלוסייה המקומית מהקרקע. ראשיתו של דפוס זה ב-1908, במאמציה של ההסתדרות הציונית להשיג אוטונומיה יהודית באזור באמצעות שליטה ברוב הקרקע. לשם כך תמכה ההסתדרות בארגון השומר והקימה "קבוצות כיבוש" שיתופיות בדגניה, במרחביה, בחטין ועוד. דפוס ההתיישבות החדש, שנוצר בתהליך של ניסוי וטעייה, נבדל מהגישה המתונה של ארגון יק"א, והיה אפקטיבי יותר בדחיקת האוכלוסייה הערבית מהקרקע. עם יישומו התפתח מאבק אלים בין המתיישבים היהודים לשכניהם, והמאבק הזה הפך לגורם מרכזי בעיצוב הזהות הקולקטיבית של היהודים והערבים בארץ. בחינת הדינמיקה שלו בראשיתו פותחת פתח למבט חדש על פרויקט הההתיישבות היהודית בארץ.

​

פוליטיקה ביו־מרחבית בישראל: טריטוריה, דמוגרפיה ושליטה אפקטיבית

ינון כהן וניב גורדון

מאמר זה, הבוחן את הפרקטיקות שישראל נוקטת בהן לגזילת אדמות פלסטיניות ואת הסיווגים הדמוגרפיים שהיא עורכת, מקדם שתי טענות: האחת אודות אסטרטגיות ביו-מרחביות (biospatial), כולל הבניית המרחב כקטגוריה מוגזעת, והשנייה היסטורית, המצביעה על תהליך מתמשך של ניכוס קרקעות בכל השטחים הנתונים בשליטת ישראל. המאמר מראה כי המערכת הביו-מרחבית העומדת בבסיס המפעל הקולוניאלי הישראלי הפעילה אסטרטגיות דומות של נישול והתיישבות על פני כל השטח שמהירדן ועד הים. בד בבד הוא מתחקה אחר הקשר בין האסטרטגיות הללו ובין סיווגים סטטיסטיים וטכניקות של ספירה, וחושף את מאמציה של ישראל להגזעת המרחב שניכסה לעצמה. מבחינה היסטורית, המאמר משרטט מסלול בומרנג שמתחיל בהפקעה ובייהוד של האדמות הפלסטיניות לאחר מלחמת 1948, ממשיך בהרחבה ובשכפול של רבות מן הפרקטיקות שפותחו בתוך הקו הירוק אל הגדה המערבית ב-1967, ולבסוף חוזר פנימה אל תוך שטחי ישראל כדי להעמיק את הגזעת האדמות בה.

​

בעקבות הגביע הקדוש: יינות ילידיים, מדע והפוליטיקה הקולוניאלית של הזהות המקומית

אריאל הנדל ודניאל מונטרסקו

בהיותה מרחב של קולוניאליזם התיישבותי, ישראל/פלסטין היא זירת מאבק בין הגדרות של ילידיות והתיישבות. עם השקתו של ״היין הילידי״ הפלסטיני הראשון בשנת 2008 אנו עדים ל"מפנה ילידי״ בשדה היין המקומי. מאמר זה מנתח את המאבק על הילידיות האותנטית בישראל/פלסטין באמצעות ביוגרפיה פוליטית של הגפן הילידית ורשת השחקנים שסביבה. שאלת הילידיות בספרות הפוסט-קולוניאלית עסקה בקטגוריות אנושיות דואליות – מתיישבים וילידים; אולם אנו מתחקים כאן אחר הסוכנות של זני גפן ילידיים, כגון זן המראווי/חמדאני, אשר מאפשרים לתעשיית היין הישראלית והפלסטינית לתבוע את מקומן ההיסטורי בעידן שבו הטֶרוּאר (terroir), קרי המקום הייחודי, מגדיר ערך כלכלי ותרבותי. מתוך עמדה תאורטית העוסקת בממשק שבין גורמים אנושיים לגורמים לא-אנושיים אנו מראים כיצד הענב הילידי עבר מטמורפוזה בשנים האחרונות בזכות השילוב המדעי בין גנטיקה, ייננות והיסטוריה. ההתמרה הזאת היא חלק מתהליך גלובלי של חיפוש אחר אותנטיות תלוית מקום, אך גם מתהליך מקומי שבו שתי אוכלוסיות נאבקות על תואר הילידיות בהקשר בלתי שוויוני של קולוניאליזם התיישבותי. כך נוטל הענב חלק בעיצוב תבנית הנוף הגסטרו-פוליטי הישראלי/פלסטיני.

​

"פה התערבבו היחד והבדידות": על ארכיטקטורה ופיקוח בחדר האוכל הקיבוצי

עידית רן־שכנאי

מאמר זה בוחן את המרחב כשחקן פעיל בייצור קטגוריות ופיקוח חברתי, ואת האופן שבו חברי אותן קטגוריות חווים את הפיקוח. המאמר מתמקד בחדר האוכל הקיבוצי אשר תפקד לאורך השנים כמרכז חברתי ותרבותי והיה לאחד מתווי ההיכר והסמלים הבולטים של הקיבוץ. באמצעות ניתוח קשרי הגומלין שבין המרחב המתוכנן והבנוי ובין פרקטיקות יומיומיות ודפוסי שימוש במרחב נבחנים חלקו של חדר האוכל במנגנון הפיקוח החברתי בקיבוץ ואופן פעולתו כמרחב ממשמע. המחקר מתבסס על ניתוח אדריכלי של המבנים ועל ניתוח הפרספקטיבה של המשתמשים דרך ראיונות נרטיביים וקטעי טקסט. נקודת המוצא התאורטית של המחקר היא כי אין די בניתוח ייצוגים במרחב אלא יש לראות בו שחקן פעיל בשדה. ממצאי המחקר מלמדים כי חדר האוכל הקיבוצי פעל כזירה חברתית מרבדת וממשמעת, אשר שיקפה מיקומים ויחסים חברתיים ובו בזמן גם פעלה בייצור משמעויות ויחסים. בחינת הקשר בין ארכיטקטורה של מרחב מאורגן ובין מנגנונים של ריבוד מלמדת כי בניגוד לתפיסה הגורסת כי פיקוח פועל על סובייקטים באופן אחיד, הפיקוח בחדר האוכל נחווה אחרת אצל יחידים שהמיקום החברתי שלהם שונה.

​

מפגשים סביב ספרים

פאנל מיוחד על ספרה של מנאר חסן, "סמויות מן העין: נשים והערים הפלסטיניות"

להיות לעירוניות / דוד דה פריס

"אין מולדת חופשייה בלי נשים חופשיות" / אריס בשארה

״מה היה קורה אילו״: על "סמויות מן העין" מנקודת המבט של הגאוגרפיה הפוליטית-פמיניסטית / חן משגב