דבר עורך הגיליון המיוחד: סוציולוגיה של הכיבוש | יובל יונאי

 

על הכיבוש: דיון

​

• על מיסוד של תחומי ידע: הערות על הסוציולוגיה של הכיבוש | חנה הרצוג

• האומנם הכיבוש חלחל פנימה? התרומה הצנועה של הסוציולוגיה הישראלית לחקר סוגיות הכיבוש | סמי סמוחה

• הסוציולוגים והכיבוש | יהודה שנהב

​

על הכיבוש: מאמרים

​

על נדוניות וכלות: ניתוח מבני של הכיבוש הישראלי

ניב גורדון

באמצעות ניתוח מנגנוני השליטה שסייעו לישראל לנהל את התושבים הפלסטינים, מאמר זה מנסה לחשוף את הסיבות שהובילו לשינויים הדרמטיים בשטחים הכבושים במהלך ארבעת העשורים האחרונים. התזה המרכזית שלי היא שמבנה הכיבוש, ולא מדיניות של ממשלה זו או אחרת, הוא שהוביל לתמורות בגדה המערבית וברצועת עזה. באופן ספציפי יותר, אטען שיחסי הגומלין בתוך ובין מנגנוני השליטה, כמו גם תופעות הלוואי והסתירות שהם ייצרו, תורמים להסברת השינויים בקונפיגורציה של סוגי הכוח בהם ישראל עשתה שימוש. השינוי בקונפיגורציית הכוח מאפשר בתורו להבין מדוע לאחר מלחמת 1967 הדגיש הממשל הצבאי את ה“פוליטיקה של החיים”, שמטרתה לנרמל את הכיבוש, ומדוע כיום אנו עדים לפוליטיקה מָקַבְּרִית, המאופיינת במספר הולך וגדל של הרוגים. חקירה מסוג זה מאפשרת לראות מעבר למסך העשן של הצהרות והכרזות מדיניות, ולעמוד על התנאים שבהם התפתח הסכסוך כפי שהתפתח.

​

דמוקרטיה כובשת: התפקיד הפוליטי של הצבא במשטר הדואלי של ישראל

לב גרינברג

המאמר דן בנסיבות בהן כונן משטר השליטה הייחודי של ישראל מאז 1967. הטענה היא כי המבנה של המשטר הדואלי, הצבאי-דמוקרטי, הפך את הצבא לשחקן פוליטי מרכזי בעיצוב מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים. משטר זה שונה באופן מהותי מן המדינה “היהודית והדמוקרטית” שהוקמה בשנת 1948, ואשר התאפיינה בהענקת זכויות אזרח לפלסטינים, למרות הכפפתם למשטר צבאי. הדמוקרטיה מוגדרת כאן כמיסוד הדינמיקה של פתיחת מרחבים פוליטיים לייצוג ותיווך קונפליקטים חברתיים, המוכלים על-ידי גבולות מוכרים. המאמר מנתח את משבר הלגיטימציה של המשטר הדואלי לאחר עליית הליכוד לשלטון, אשר החלישה תחילה את הלגיטימיות של הפעלת כוח צבאי, ולאחר האינתיפאדה הראשונה הובילה לחיפוש “פרטנר” פלסטיני איתו ניתן לנהל את השטחים במשותף. המאמר מסתיים בניתוח הנסיבות של כישלון שיתוף הפעולה והסלמת המצב לאלימות בלתי מרוסנת.

​

אלימות כמבחן תחרותי: השפעת השינוי בהרכב החברתי של הצבא על החלשת מנגנוני הריסון של הפעלת אלימות באינתיפאדת אל-אקצה | יגיל לוי

מאמר זה מבקש להתחקות אחר המנגנונים אשר העניקו לגיטימיות להתנהגות צה“ל בשטחים בשנים הראשונות של אינתיפאדת אל-אקצה, תוך השוואה לביקורת המרסנת שליוותה את התנהלות הצבא כבר בשלבים הראשונים של האינתיפאדה הראשונה. המאמר מציע לקשר בין השינוי בהרכב הדרג הלוחם ־ כניסתן של קבוצות דתיות ופריפריאליות ויציאה הדרגתית של המעמד הבינוני האשכנזי-חילוני ־ לבין חיזוק הפרופיל הלוחמני של הצבא. הטענה היא כי קיים מתאם בין המוטיווציה הלוחמנית לבין מיקומם האתנו-מעמדי של הלוחמים; הלוחמים החדשים מצויים בהתמודדות תחרותית במספר זירות ־ עם הקבוצות הוותיקות, בינם לבין עצמם ואף עם קהילות המקור שלהם ־ על רכישת מעמד בצבא ועל תרגומו של משאב סמלי זה להכרה חברתית. התחרותיות מציבה במצטבר רף גבוה של הוכחת יכולת עצמית, והיא מיתרגמת בסופו של דבר להתנהגות אגרסיווית יחסית. יתר על כן, הגברת הנוכחות של הקבוצות הפריפריאליות והדתיות, המצויות במאבק להשגת סטטוס, לצד היחלשות הנוכחות של הקבוצות הוותיקות, שכבר אינן נתונות במאבק כזה, הקלו על תרגום המוטיווציה האישית להגביר את האלימות ברמת היחידה, והקשו על יכולתם של חיילים שאינם נוטים להפעלת אלימות למתן את חבריהם או לגייס תמיכה מחוץ ליחידה ואף מחוץ לצבא, כפי שנהגו הקבוצות הוותיקות בעבר.

​

כיבוש מתמשך: היבטים פסיכולוגיים-חברתיים של חברה כובשת

דניאל בר-טל, עירן הלפרין, קרן שרביט, נמרוד רוזלר ועמירם רביב

אף שכיבוש מתמשך של עמים או חברות איננו תופעה שכיחה בימינו, ניתן לומר כי במקרים שבהם הוא מתקיים הוא בעל השלכות קשות ביותר על כלל הצדדים שלוקחים בו חלק. המאמר הנוכחי בוחן את ההשלכות הפסיכולוגיות של הכיבוש על מערכת התפיסות והאמונות של החברה הכובשת. בחינה זו נעשית תוך ניתוח המקרה הישראלי של כיבוש שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה מאז מלחמת ששת הימים. בתחילת המאמר מוצג המושג “כיבוש” מזווית ראייה פסיכולוגית, כהשלמה להיבט החוקי-פורמלי שבו התרכזה עד כה הספרות בנושא כיבוש. בהמשך המאמר מוצגת מסגרת המשגתית לניתוח הפסיכולוגיה של החברה הכובשת, ובה מתוארים האתגרים הפסיכולוגיים שהכיבוש עשוי להעמיד בפני בני החברה הכובשת. לאחר מכן מוצגים שני מנגנונים שחלק ניכר מבני חברה כובשת מפתחים, כדי להימנע מהקשיים הפסיכולוגיים שאתגרים אלה מעוררים: מנגנון פסיכולוגי דינמי ומנגנון פסיכולוגי חברתי, שבמרכזו מערכת של אמונות חברתיות. לבסוף, מוצגות מחשבות על הקשר שבין מנגנונים אלו לבין החתירה לסיום הכיבוש.

​

מאמרים:

​

זכר צדיק לברכה? הרהורים וערעורים על אופני הבניית זכר גדולי התורה החרדיים

יוחאי חקק

בעשור האחרון משגשגת כתיבה חינוכית חרדית העוסקת בחינוך ילדים ובני נוער במיוחד. אחת השאלות העולות ברבים מספרים אלה היא האופן בו נכון לתאר ולהציג את גדולי התורה מהדורות הקודמים, כלומר מה צריך לזכור ולהזכיר בנוגע אליהם, ומה והאם ראוי לשכוח ולהשכיח. רבים מהכותבים מבקרים את אופני הכתיבה שהיו נהוגים עד כה ושנטו להציג את גדולי התורה כ“על אנושיים” וכנעדרי חולשות, ותובעים משיקולים חינוכיים לשנות את אופן ייצוגם. במאמר הנוכחי אציע הסבר למגמה זו באמצעות שימוש במודל התאורטי של מרי דגלס ל“תרבות המובלעת”. מודל זה יסייע בבחינת הנסיבות החברתיות הנוכחיות של החברה החרדית בארץ ישראל המהוות רקע לדרישה ליצור שינוי באופני ייצוגם של גדולי התורה מהדורות הקודמים, ובניתוח הקשיים ביצירת ייצוגים היסטוריים מהימנים יותר.

​

“ניצחון השיטה“: מאזרחות “ראויה” לאזרחות מנכסת בעיר מהגרים מתוכננת

מירב אהרון-גוטמן

בשנות המחקר, 2004-2000, עמד הליכוד בשיא כוחו, הן בזירה הארצית והן בשדה המחקר, אשדוד. דווקא אז הפך למושא ללעג ולביקורת ציבורית נוקבת. אשאל כיצד נוצר פער זה בין כוחו האלקטורלי של הליכוד לבין הונו הסימבולי? על סמך חקירה אתנוגרפית אטען כי “ניצחון השיטה” - אימוץ האזרחות ה“ראויה” (appropriate citizenship) - יצר תרבות פוליטית חדשה: אזרחות מנכסת (appropriating citizenship). אזרחות זו נוצרת בשלושה שלבים: בשלב הראשון מאמצים האנשים את המודלים הראויים (פעילות במפלגה, בחירות); בשלב השני נוצרת הפרדה בין צורה לתוכן והכלים הראויים נטענים בתוכן חדש מטעמים של דת, שפה והקשרים כלכליים וסוציו-היסטוריים; בשלב השלישי מתגבשת האזרחות המנכסת, ונוצרת שפה חדשה-ישנה ומופעים חדשים-ישנים של צבירת כוח (טופסי מתפקדים, מחנות ורשימות עצמאיות). מודל זה מציע ביקורת על התרבות הפוליטית המודרנית ועל מה שהייתה עבור מהגריה של עיר הלאום המודרנית.

​

ילדים חורגים לבירוקרטים: מי דואג לילדים עם צרכים מיוחדים?

ליאורה גביעון ודיאנה לוצאטו

המחקר מתמקד באסטרטגיות פעולה של הורים לילדים בעלי הפרעות תקשורת בתפקוד גבוה בעת משא ומתן עם ועדות השמה עירוניות במרכז הארץ. ההורים, הבאים ממעמד בינוני–גבוה ובעלי הון תרבותי, שואפים להיות שותפים מלאים בהחלטות הנוגעות למציאת מסגרת חינוכית הולמת לילדיהם. טענתנו היא שההורים מחדירים לדיוני הוועדה שיח אלטרנטיווי לשיח הפרופסיונלי השולט בוועדה. השיח ההורי מבוסס על ההון התרבותי שברשותם ועל תפיסתם הסובייקטיבית של ההורים בנוגע למימוש זכותם להקנות לילדיהם חינוך העולה בקנה אחד עם תפיסת עולמם. כמו כן הממצאים מצביעים על האופן שבו ההורים מתרגמים את המשאבים שברשותם ואת אזכורם בפני חברי הוועדה לאסטרטגיית פעולה שתשפר את סיכוייהם לשבץ את ילדם במסגרת חינוכית הנראית להם. המחקר מבחין בין אסטרטגיות פעולה פורמליות לבין אסטרטגיות פעולה בלתי פורמליות, המסייעות להורה להפוך מסובייקט המקבל ללא עוררין את החלטותיה של ועדת ההשמה לשחקן עצמאי הממסד תרבות של התנגדות. כמו כן המחקר מדגיש ששימוש מכוון במשאבים, כגון סטטוס, הופך לאסטרטגיית פעולה.