התקשרויות מלנכוליות: פזורה, אתניות ומיניות בקולנוע הישראלי העכשווי
מאמר זה חוקר את ההצטלבויות בין פזורה ולאומיות, אתניות ומגדר, הטרוסקסואליות וקוויריות בקולנוע הישראלי העכשווי. ברצוני לטעון כי הסרטים "שלוש אימהות" (בבימויה של דינה צבי-ריקליס, 2006) ו"חתונה מאוחרת" (בבימויו של דובר קוסאשווילי, 2001) מציעים ביקורת רדיקלית על נרטיבים לאומיים ופזורתיים הנשענים על אילן יוחסין פטריארכלי, המובנה על ידי נישואין הטרוסקסואליים ורבייה, ושמסלקים מיניות ותשוקות לא-הטרונורמטיביות. הסרטים חושפים ומאתגרים את הפוליטיקה של הארגון האדיפלי ושל יחסי השארות הנורמטיביים ומשתמשים במבנים של מלנכוליה כדי לדמיין ולהרכיב מחדש צורות של הזדהות ושייכות למרחבים של הבית והמשפחה, הפזורה והאומה, שבאופן מסורתי התכחשו לקיום לא-הטרונורמטיבי. בניגוד לסרטים ישראליים אחרים העוסקים בטראומה של ההגירה, טקסטים קולנועיים אלה מקשרים בין האובדן של העבר האתני הפזורתי לאובדן עמוק וחבוי של קשרים משפחתיים אנטי-הטרונורמטיביים – אשר משניהם אין החלמה, רק אבֶל לא גמור.
טובים השניים מן האחד? הגיונות תרבותיים של מוסד האחאּות בישראל
בעשורים האחרונים התבסס גוף ידע עשיר של מחקרים שעוסקים באחאוּת מבעד לפריזמות דיסציפלינריות שונות. לצד גופי ידע אלה, ולצד כתיבה סוציולוגית ופמיניסטית ענפה על מוסד המשפחה והנישואין ועל פוליטיקות של פריון – השתגרות הולדתם של אחים ואחיות נותרה יחסית בשוליה המחקריים של התבוננות סוציולוגית דה-קונסטרוקטיבית, ומעטה ההתייחסות לעוצמתו של השיח שמסביר את עצם קיומו של מה שאכנה "מוסד האחאוּת". המאמר הנוכחי מבקש להתמקם בנבכיו של תחום מחקרי זה ולהעשיר את גוף הידע על השתגרותו של מוסד האחאוּת בישראל. במהלך המאמר אציע כי מוסד זה מכוּנן בין היתר על ידי שלושה הגיונות תרבותיים: א) שיח שעניינו "הורות מוסרית"; ב) אידיאות על "מידותיה הטובות" של משפחה; ג) תפיסות של טמפורליות במשפחה ושל "זמן משפחתי".
קרעי זהות אצל כהני דת של עולי אתיופיה בישראל
מחקר זה עוסק בשתי קבוצות של קייסים (כוהני דת) אתיופים המשמשים כמנהיגיהם הרוחניים של עולי אתיופיה בישראל: האחת מוגדרת חברתית כצעירה, והשנייה מוגדרת זקנה. שתי קבוצות בלתי נראות אלו מתמודדות כל אחת בדרכה עם שוליותן החברתית והתרבותית ועם חוסר הלגיטימציה שלהן מצד הממסד הדתי והחברה בישראל. בקרב הקייסים הזקנים הבחנו בין קייסים שמצאו משמעות חדשה לחייהם בישראל, תוך ניסיון לשמר קרעי זהויות משמעותיים, ובין קייסים המנותקים למעשה מחומרי חייהם בהווה ושהמשמעות שהם מוצאים בהם היא דלה. הקייסים הצעירים לעומתם, המהווים בני "דור וחצי" להגירה, מבטאים דפוס התנהגות שמשקף "התנגדות יומיומית" בווריאציות שונות כלפי החברה הקולטת. באישיותם ובדפוס הנהגתם קיימת גם בחירה סלקטיבית של חלקי מציאות בעלי משמעות שמתאימים להם. השימוש המושכל בקרעי זהויות משרת אותם בתהליכים החברתיים של השתלבותם.
גלים של תקשורת: טיפוסים סימבוליים ותקשורת מעוותת בשיטתיות
על בסיס תצפית משתתפת שנערכה בסמי-קומונה בית קטן בתל אביב בשנת 1993, מאמר זה מקשר בין תיאוריית הטיפוסים הסימבוליים של גרטהוף (Grathoff, 1970) לתיאוריית הדמוקרטיה המכוונת של הברמס (Habermas, 1984). המאמר בוחן את התקשורת המעוּותת בשיטתיות (systematically distorted communication) שמתנהלת בין טיפוסים סימבוליים העומדים מעל ההקשר ושולטים בו, שבהם לכודים גברים, ובין התנהגות בדפוס ייחודי שאני מכנה "גלים", שננקטת בידי נשים כמחאה נגד הטיפוסים הסימבוליים. תזת התקשורת המעוּותת בשיטתיות של הברמס מתארת כוח שעולה מתוך "עולם החיים", שאינו אלא אינטרסים המוצגים כתקשורת ונובע מיחסים לא סימטריים של סמכות במשפחה. הטיפוסים הסימבוליים בבית קטן פועלים בתוך המשפחה והקהילה, מכוונים אותן ושולטים בהן. הסמי-קומונה בית קטן מאפשרת בחינה מעמיקה של סטרוקטורה המייצרת את עצמה בדפוס מעוות בשיטתיות של תקשורת.
בין פוליטיקה לתרפיה, בין ביקורת לחמלה: סיג ושיח של אנשי בריאות הנפש על ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון
מאמר זה דן בזיקה בין ידע מקצועי ובין פוליטיקה ומוסר. הוא מנתח את אופני הייצוג והתיווך של חוויית ההתנתקות בפרשנויות של אנשי בריאות הנפש ומבקש לאתר ביטויים לעמדותיהם הפוליטיות בנרטיבים טיפוליים הכפופים לעקרונות השיח המקצועי. במאמר נידונים שני ביטויים לנוכחותו של הממד הפוליטי בפרשנות הטיפולית: 1) הבניית ההסברים הסיבתיים למצבם הנפשי של המפונים; 2) ייצוג חווייתם בצורה המכוּונת לעורר אמפתיה טיפולית. נמצא מחד גיסא, שהביקורת על הפרויקט האידיאולוגי של "גאולת הארץ" מתבטאת בהבניית הסיבתיות של חוויית הסבל באופן שמאתגר את הטוהר המוסרי והפסיכולוגי של המפונים; מאידך גיסא אפשר להצביע על מהלכים והתניות של תיווך "טראומת ההתנתקות", שהביאו להכרה בסבל כמעורר הזדהות ואמפתיה טיפולית. אפשר אפוא לראות את חוויית ההתנתקות כמקרה בוחן המעלה את הצורך בהרחבת התיאורטיזציה של אופני השילוב בין פוליטיקה לתרפיה, ובין הפעלת ביקורת מוסרית של המומחה הטיפולי ובין מחויבותו לאמפתיה ולהכרה בסבל באשר הוא.
פרופסיונליזם בישראל: בין שימור כוחה של הפרופסיה להגנת ההגמוניה
מאמר זה בוחן את מערכת היחסים בין שני מונחים סוציולוגיים: פרופסיונליזם והגמוניה, מתוך התמקדות בזמן משבר – משבר להגמוניה שהתערערה ולאליטה שאיבדה מכוחה, ומשבר לפרופסיה שהסמכות והאוטונומיה שלה נפגעו. מערכת היחסים הזו נבחנת באמצעות ניתוח השיח האדריכלי הפרופסיונלי בישראל של שנות השמונים במהלך השלבים הראשונים של תהליך ההפרטה. השיח של הפרופסיה האדריכלית – שתוצריה (המבנים) מייצגים זהויות, ערכים וכוח – מאפשר לחקור את תפקיד הפרופסיה בשדה החברתי הרחב. הממצאים מלמדים שבעתות משבר, שבהן האליטה וההגמוניה מתערערות, זונחת הפרופסיה את השיח המקצועי ומשתתפת במאבקי הכוח החברתיים. תוך כדי ניצול המונופול המקצועי ושימוש במינוחים מקצועיים לכאורה, תוקפת הפרופסיה את הכוחות החברתיים המאיימים על המעמד שהיא משתייכת אליו, בניסיון לשמר את הסדר ההגמוני הישן.
סוציולוגיה במבט אישי:
פּרדה של אנתרופולוג מקהילת נחקריו עשויה להיות תהליך ארוך ומורכב. בדרך כלל היא מתרחשת בשלבים, ויש שהיא לא מסתיימת לעולם. המאמר מציג דוגמה למקרה מהסוג השני. שנים לאחר שהסתיים המחקר על בית הסוהר לנשים – שנערך בשיטת התצפית המשתתפת והתפרסם במסגרות שונות – נוצר קשר מפתיע עם אסירות לשעבר והביא לטפטוף מידע על אירועים שהתרחשו בשנים שאחרי. מידע זה האיר באור חדש את העבר הרחוק ועורר שאלות על התובנות שהתקבלו ועל הפרשנות שניתנה בזמנו למשמעותם של האירועים. תהליך זה מעורר תהיות בדבר הפּרדה משדה המחקר וגבולותיו של השדה בזמן ובמרחב.
הייחודיות הישראלית וסוגיית הקולוניאליזם בסוציולוגיה של ברוך קימרלינג | גרשון שפיר
מאמר זה בוחן את השאלה מדוע קימרלינג נמנע מלתאר את ישראל כחברה קולוניאלית למרות הדמיון הרב בין גישתו ובין התיאוריה הקולוניאלית. ראשית אציג חמש תזות של קימרלינג על ישראל, ולאחר מכן אראה שביקורות על הגישה שרואה בישראל חברה קולוניאלית מבקרות גם את התזות של קימרלינג. בהמשך הדברים אציע את ההסבר שהימנעותו של קימרלינג מלהשתמש בתגית הקולוניאלית לתיאור ישראל נבעה מהעדפתו לטבוע מושגים מחקריים אוריגינליים. לסיכום אבחן את השאלה הרחבה של שימוש במושגים טעונים במשמעות פוליטית במדעי החברה.
שתי נקודות מבט על הספר "כיצד תיתכן חברה" מאת גיאורג זימל:
ביקורות ספרים:
על: הבירוקרטיה של הכיבוש: משטר היתרי התנועה בגדה המערבית, 2006-2000 / יעל ברדה
על: של מי העיר הזאת? תכנון, ידע וחיי היומיום / טובי פנסטר
על: Figurations of Violence and Belonging: Queerness, Migranthood and Nationalism in Cyberspace and Beyond \ Adi Kuntsman
על: פנטזיה של מדינה: תצלומי חיילות צה"ל וארוטיזציה של המיליטריזם האזרחי בישראל / חוה ברונפלד–שטיין
על: Birthing a Mother: The Surrogate Body and the Pregnant Self \ Elly Teman
על: Arab-Jewish Activism in Israel-Palestine \ Marcelo Svirsky
על: ארץ מאובטחת: משטרה, שיטור והפוליטיקה של הביטחון האישי / אראלה שדמי
על: Food For Thought: Transnational Contested Identities and Food Practices of Russian-Speaking Jewish Migrants in Israel and Germany \ Julia Bernstein
על: מרטין בובר: הדיאלוג הנסתר / דן אבנון
על: From the Promised Land: Modern Discourse on African Jewry \ Jonas Zianga
על: Mongrels or Marvels: The Levantine Writings of Jacqueline Shohet Khahanoff \ Deborah A. Starr & Sasson Somekh
על: בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית / פנינה מוצפי–האלר
תגובה של אסתר הרצוג לסקירת ספרה על ידי לורן ארדריך (גיליון יד 2)
Patrons of Women: Literacy Projects and Gender Development in Rural Nepal